<h1>ספר תורת האדם להרמב"ן ענין ההספד</h1>
<h2>דף ח.</h2>
מתניתין (מו"ק ט' א') לא יעורר אדם על מתו ולא יספדנו קודם לרגל שלשים יום. מאי לא יעורר על מתו א"ר יהודה כד הוה הדר ספדנא במערבא ואמר יבכון עמיה כל מרירי לבא, ומאי שנא שלשים יום אמר רב כהנא ואמרי לה אמר רב יהודה אמר רב מעשה באדם אחד שכינס מעות לעלות לרגל בא ספדן ועמד על פתח ביתו ונטלתן אשתו ונתנתן לו ונמנע אותו אדם ולא עלה, באותה שעה אמרו לא יעורר אדם על מתו ולא יספדנו קודם לרגל שלשים יום. ושמואל אמר לפי שאין המת משתכח מן הלב עד ל' יום. מאי בינייהו איכא בינייהו דקא עבדי בחנם, לרב שרי ולשמואל אסור, וקיי"ל כרב. וכתב הרב ר' יצחק בן גיאת ז"ל כיון דטעמא משום עליית רגל הוא האידנא שרי. וקשיא לן א"כ לימא נמי איכא בינייהו בזמן הזה, אלא משנה חתוכה שנינו בכל מקום, אי משום שכל דבר שבמנין אע"פ שבטל דבר לא בטלה גזרה עד שיהא שם מנין אחר להתירו, אי משום דלאו דוקא משום עלית רגל אלא נמי משום שמחת הרגל שאדם מכנס ממונו לצרכי הרגל ואתי לאיבטולי ממצוה, הילכך גזרה לכל זמן ובכל מקום היתה.
ירושלמי [מו"ק פ"א ה"ה] איזהו עירור מזכירו בין המתים, איזהו הספד שהוא עושה לו הספד בפני עצמו, הדא דתימר בישן אבל בחדש מותר. איזהו חדש ואיזהו ישן חדש תוך ל' יום ישן לאחר ל' יום. תני לא תעורר אשה לויתה במועד כמה דתימר העתידים עורר לויתן. וכתב הרב ר' אברהם בר דוד ז"ל נראה מזה כי מפני צער המועד הוא כשמואל, והלכך הלכתא כוותיה. וזו שיטה חדשה שתפס לו הרב ז"ל שנפסוק במחלוקת הגמרא שלנו מפני הירושלמי שנשנית שטתו כאחד מן האמוראים. ואם ינהוג הרב כשיטה זו בכל מקום, כמה וכמה שיפסוק בהם שלא כפסקי הגאונים ז"ל ולא כדרכי הכללים המסורים בידינו, אלא הלכה ודאי כרב דמשום ממון הוא והיכא דקעביד בחנם שרי. וכן דעת רבינו הגדול ז"ל וכן פסקו כל בעלי הלכות ז"ל.
אבל כמדומה בעיני שמת חדש בתוך שלשים לדברי הכל מותר, לפי שאין אדם מתיאש מהספדו, ואם בא לכנס מעות לרגל או לענין אחר, שכר הספדו הוא מקצה מהן, ועוד כל שלשים יום הוא בכלל הספד של שעת מיתה ובאותו שכר הוא נספד, ומי שמת לו מת ודאי שמספידין אותו אפילו בערב הרגל לדברי הכל. ואם כינס מעות ואירע בו דבר יכנס אחרים ויעלה למצותו. משא"כ במת ישן שנתיאשו מהספדו, והאשה שדעתה קלה הספידתו והוציאה בו ממון שלא מדעת. ואע"פ שאמרו שבעה להספד, כל שלשים יום נמי מספידין לחשובין ולגדולים, כדאמרינן [כנראה גרס כן רבינו בכתובות (ק"ג ב'), וכ"כ לק' ענין שבתות וי"ט (סי' צ"ד).] אל תספדוני יותר משלשים יום, הילכך בין להספד בין לעורר עליו בין המתים מותר. תדע שהרי אפילו לשמואל כיון שאין משתכח מן הלב כל שלשים יום לעוררותו, הרי שמת ארבעים יום קודם הרגל למה יספידנו לאחר עשרה ימים, אלא כל שלשים יום למיתתו אינו בכלל גזירה וכהספד דשעת מיתה דמי. וכן נראה מאותה גמרא ירושלמית שיש להם המעשה הזה של רב, דגרסינן עלה תני לא ישא אדם אשה שיש לה בנים אפילו בקבר משום מעשה שהיה, והוא המעשה הזה שנטלה ממון גדול שכינס בעלה לעלות לרגל ונתנתן לספדן להספיד לה בן שהיה לה מבעל אחר, ונמנע אותו אדם ממצותו בשביל כך, ולפי שהענין הזה קרוב לקטטה גדולה ולגרושין ויש בו הפסד ממון, לפיכך ראוי שלא ישא אדם אשה שיש לה בנים לעולם ואפילו בקבר. ומפני שסמכו בעלי גמרא זו האזהרה לגזירה של משנתנו נראה שהכל טעם אחד ומעשה אחד היה.
<h2>דף כד.</h2>
תניא תינוק כל שלשים יום יוצא בחיק ונקבר באשה אחת ובשני אנשים אבל לא באיש אחד ובשתי נשים, אבא שאול אומר אף באיש אחד ובשתי נשים, ואין עומדין עליו בשורה ואין אומרין עליו ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים. פי' הרב ר' יצחק בן גיאת ז"ל דהני מילי בדלא קים ליה בגויה שכלו לו חדשיו אבל קים ליה בגויה שכלו לו חדשיו הרי הוא כחתן שלם. נראה מדבריו שאינו נוהג עליו אבלות, ולא היא מדקתני שורה ותנחומי אבלים דכבוד חיים נינהו שמעינן מינה אבלות ודאי נוהג, דכל דלא נהוג אבלות שורה ותנחומי אבלים מנין. והא דתנן בפרק יוצא דופן (מ"ד ב') בתינוק בן יום אחד הרי הוא לאביו ולאמו ולכל הקרובים כחתן שלם ואתמר עלה אמר רב פפא לענין אבלות כמאן דלא כרשב"ג דאי כרשב"ג הא אמר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל הא לא שהה ספיקא הוי, ופריק דקים לן בגויה שכלו לו חדשיו, ההיא לענין אבלות קתני דנהיג עליה שבעה ושלשים, ולא כחתן ממש, שאין הרבים מתעסקים עמו ואין עומדין עליו בשורה ואין אומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים, תדע דהא אפי' לאחר שלשים אינו כחתן שלם לענין ההספד, אלא לעיקר אבלות קתני, ותניא באבל (פ"ג) בן יומו שמת הרי הוא לאביו ולאמו כחתן שלם, ולא סוף דבר בן יומו חי אלא אפילו יצא ראשו ורובו בחיים אלא שדברו חכמים בהווה, יוצא בחיק ונקבר באשה אחת ובשני אנשים, אבא שאול אומר אף באיש אחד ובשתי נשים אמרו לו אשה אחת מתיחדת עם שני אנשים ואין איש אחד מתיחד עם שתי נשים, אין עומדין עליו בשורה ואין אומרים עליו ברכת אבלים עד שיהא בן ל' יום, קתני כחתן שלם ואין עומדין עליו בשורה ש"מ כדפרישית. ואע"פ שאין עומדין עליו בשורה מברין עליו בסעודה ראשונה, דהתם אמרי' (שבת קל"ו א') בריה דרב דימי בר יוסף אתיליד ליה ינוקא שכיב ליה בגו תלתין יומין יתיב וקא מתאבל עליה א"ל אבוה צורניאתא קבעית למיכל א"ל קים לי בגויה שכלו לו חדשיו, אלמא כיון שיושב ומתאבל עליו מברין אותו.
<h2>דף כד:</h2>
מבן שלשים יום ואילך יוצא בדלוסקמא, ר' יהודה אומר לא בדלוסקמא הנטלת על הכתף אלא בדלוסקמא הנטלת בין האגפים, ועומדים עליו בשורה ואומרין עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים, בן י"ב חודש יוצא במטה, ר"ע אומר הוא כבן שנה ואבריו כבן שתים, הוא כבן שתים ואבריו כבן שנה יוצא במטה. ר' שמעון בן אלעזר אומר היוצא במטה רבים מתעסקין עמו ומצווחין עליו ושאינו יוצא במטה אין רבים מתעסקין עמו ומצווחין עליו. ר' אלעזר בן עזריה אומר ניכר לרבים רבים מצווחין עליו ומתעסקין בו ושאינו ניכר לרבים אין רבים מצווחין עליו ומתעסקין בו. ומה הן בהספד ר' מאיר אומר משום ר' ישמעאל עניים בני שלש ועשירים בני חמש. ר' יהודה אומר משמו עניים בני חמש ועשירים בני שש, ובני זקנים כבני עניים. אמר גידל בן מנשיא אמר שמואל הלכה כר' יהודה שאמר משום ר' ישמעאל. באבל (פ"ג) בני עשירים כבני חכמים, בני חכמים כבני מלכים, מתעסקין עמהן, פי' מספידין אותן בעילוי כדאמרן (לעיל) מוסיפין על העיקר, תינוק שיודע לישא וליתן יוצא במעשה עצמו, אם אין לו מעשים יוצא במעשה אבותיו, אם אין מעשים לאבותיו יוצא במעשה קרוביו, פירוש כשסופדין אותו ויוצא מזכירין שבחיו או של אבותיו או של קרוביו. הכלה יוצאה בין בכבוד בית אביה בין בכבוד בית חמיה מפני שמעלין ולא מורידין, כלומר עולה עמו ואינה יורדת עמו (כתובות מ"ח א'). ואמר רבינו האיי, קטן כל שעברו עליו שלשים יום אומרים עליו צדוק הדין ויתגדל, שאין אלו גדולים מן השורה שעומדין עליו, ואין דבר זה דומה להספד, דהלכתא עניים בני חמש עשירים בני שש ובני זקנים כבני עניים, והפרש יש בין עניים לעשירים, שעשירים יש בידיהן מתנות טובות דעתן מיושבת עליהם אבל עניים אין דעתן מיושבת אלא בבניהם, ובזמן שניטלין מהן אם אין אתה נד להם ומרויח כאב לבם בהספד באין לידי צער גדול, וכן בני זקנים, ובשורה כשהן עומדין אומרים דברי תנחומין לאבל כו', וצדוק הדין אשר אתם אומרים אין אנו יודעים מה הן דבריו, אם יש בהן ממין הספד כגון הוי או אבוי או בכו או כמה קשה וכיוצא באלו, בזמן שהוא תינוק הסירו הדברים האלה, ואם הם דברי צידוק הדין בלבד יאמרו אחר התינוקות בזמן שהם בני אבל ואין בכך כלום. לרב נחשון. ינוקא דאתיליד והוי בר תרין או תלתא או ארבעא יומין, הכי רגילין וגמירין כי ניחא נפשיה דמהלין ליה על קבריה ולא מברכין על המילה ומסקין ליה שמא דכד מרחמין מן שמיא והוי תחית המתים הויא ידיעא בינוקא ומבחין ליה לאבוה.
<h2>דף כח:</h2>
בפרק האורג (ק"ה ב') אמר ר"ש בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא כל המוריד דמעות על אדם כשר הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו שנאמר נודי ספרת אתה שימה דמעתי בנאדך. אמר ר' ירמיה אמר רב כל המתעצל בהספדו של אדם כשר ראוי לקברו בחייו שנאמר ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת חרס אשר בהר אפרים מצפון להר געש מלמד שנתגעש עליהם ההר לקברן מפני שנתעצלו בהספדו של יהושע שאין כתוב ויבכו אותו בני ישראל כמו שכתוב במשה רבינו ואהרן ע"ה. אמר ר' חייא בר אבא אמר ר"י כל המתעצל בהספדו של חכם אינו מאריך ימים מדה כנגד מדה. ואגרא דהספדא דלויי (ברכות ו' ב'). פי' נשיאת קול שמרימים קול בהספד על החכמים והכשרים, כדאמרינן (שבת קנ"ג א') אחים לי בהספדאי דהתם קאימנא.
ולענין אשה תנן (כתובות מ"ו ב') אפילו עני שבישראל לא יפחתו לו משני חלילין ומקוננות. ובאבל (פי"ד) מקום שמספידין הוא מספיד על אשתו, אם לא רצה בעלה בא אביה וקוברה ומוציאין ממנו בעל כרחו, פי' אבל מקום שאין מספידין בשכר אלא בחנם בקרובות של מת אין מוציאין ממנו.
(ברכות י"ט א') ת"ר העם העוסקין בהספד בזמן שהמת מוטל לפניהם נשמטים אחד אחד וקורין את שמע, אין המת מוטל לפניהם הם יושבין וקורין והוא יושב ודומם, הן עומדים ומתפללין והוא עומד ומצדיק עליו את הדין ואומר יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתגדור את פרצותינו ואת פרצות עמך ישראל ברחמים. ירושלמי [ברכות פ"ג ה"ב] ההספד וכל העוסקים בהספד מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה, מעשה היה והפסיקו רבותינו לק"ש ולתפלה. והא תנינן אם יכולין להתחיל ולגמור, מתניתין ביום הראשון ומה דתני תנא ביום השני. שמעינן השתא דהספד דקודם קבורה בפני המת נשמטין כל אחד וקורין ק"ש ואין מתפללין, ובזמן שאין ההספד בפני המת קורין ומתפללין, ולאחר קבורה אין מפסיקין השורה לא לק"ש ולא לתפלה, אבל ההספד מפסיקין בין לק"ש בין לתפלה.
מתניתין נשים במועד מענות ולא מטפחות ר' ישמעאל אומר הסמוכות למטה מטפחות. בראשי חדשים בחנוכה ובפורים מענות ומטפחות, בזה ובזה לא מקוננות. נקבר המת לא מענות ולא מטפחות. איזהו עינוי שכולן עונות כאחת, קינה אחת מקוננת וכולן עונות אחריה שנאמר ולמדנה בנותיכם נהי ואשה רעותה קינה. אמר רבה בר רב הונא אין מועד בפני ת"ח וכ"ש חנוכה ופורים, אלא מענות ומקוננות כדרכן בחול, וה"מ בפניו אבל שלא בפניו לא, איני והא רב כהנא אספדיה לרב זביד בפום נהרא, התם כיון דיום שמועה הוה כבפניו דמי.
ואמר רב נטרונאי שמועת נשיא ממקום המרוחק הרבה, כך המנהג, הנשיא שמת וכן בני ת"ח שמתו בין גדולים בין קטנים, בניסן או באייר וסיון ותמוז ואב ואלול מספידין אותו, בישיבה של אלול ובישיבה של אדר. ושם ההספד השני אשכבתא כדאמרינן (כתובות ק"ג ב') באשכבתיה דרבי, ושוב אין רשות להספידו שעבר עליו יותר משנה ואמרו חכמים (ברכות נ"ח ב') אין המת משתכח מן הלב עד י"ב חודש. ואם נפטר בניסן ויש בשנה שני אדרין מספידין אותו ומשכיבים אותו בישיבה של אלול, שאי אפשר להשכיבו בישיבה של אדר שני מפני שעוברין עליו שנים עשר חודש ואין מנהג ואין דרך ארץ להזכיר את המת לאחר י"ב חודש, לפיכך מקום מרוחק כמו אספמיא ופרנצ"א וכל שאין מגעת שמועה אלא לאחר י"ב חודש פטורים מלהספיד ומלהבטיל בתי כנסיות ובתי מדרשות ולעשות אפילו יום שמועה.
בפרקי רבי אליעזר (פי"ז), ויקונן ירמיהו על יאשיהו רבי מאיר אומר השרים אלו הלוים שהן עומדים על הדוכן בשיר, והשרות אלו נשיהם. רבי שמעון אומר לא על הלוים ולא על נשיהם בלבד אמרו אלא על הנשים החכמות שנאמר כה אמר ה' התבוננו וקראו למקוננות כו' מכאן התקינו חכמים שיהיו עושין כן לכל זקני ישראל וגדוליהם שנאמר ויתנם לחק על ישראל. אמר עולא [מו"ק כ"ז ע"ב] הספד על הלב וכן הוא אומר על שדים סופדים, טפוח ביד, קלוס ברגל.
ואסור לאפלוגי בהספדא ביקרא דשכבי טפי ממאי דחזי ליה, אלא משבחים אותו לפי כבודו ויותר מכן כדרך המשבחים ולא בהפלגה יותר מדאי, ואי לאו בר הכי הוא מספידין אותו כנשי דשכנציב דאמרן מותא כמותא ומרעא חבוליא, פירוש כמות העשיר כן מות העני אבל החולי הוא הצער והאבל, ואומרות כן למי שמת ביסורים ואינו ראוי להספד אחר. ותניא באבל (פ"ג) אין מוסיפין בתחלה אבל מוסיפין על העיקר, כלומר אין מספידין בכבוד מי שאינו ראוי לכך בשעת ההספד, אבל אם היה ראוי לכבוד מועט מאריכין בכבודו ומוסיפין במקצת שבחיו. ר' יהודה אומר בירושלים היו אומרים עשה לפני מטתך, ביהודה היו אומרים עשה לאחר מטתך, מפני שבירושלים לא היו אומרים לפני מטתו של מת אלא דברים שיש בו וביהודה היו אומרים דברים שיש בו ודברים שאין בו, והמהלכים אחר המטה לא היו עונים אלא דברים שיש בו, מ"מ מראין היו בהספד ענינו של מת והתם אמרינן (ברכות ס"ב א') אמר רשב"ג כשם שנפרעים מן המתים כך נפרעים מן הספדנין ומן העונים אחריהם אמן. וחכם או חסיד תולין לו בחכמתו או ביראת חטאו. והתם אמרינן (סוטה מ"ח ב') כשמת הלל הזקן אמרו עליו אי חסיד אי עניו תלמידו של עזרא, וכשמת שמואל הקטן אמרו עליו אי חסיד אי עניו תלמידו של הלל. וריש לקיש (מגילה כ"ח ב') ספדיה לההוא גברא דהוה תני הלכתא בעשרים וארבע שורתא אמר ויי חסרא ארעא דישראל גברא רבה. ונשים נמי נספדות בין האנשים ובין החכמים, דרפרם ספדה לכלתיה בבי כנישתא אמר אי משום יקרא דידי אי משום יקרא דידה אתו כולי עלמא, ותנן (שם) מספידין בתוכן הספד של רבים, ור"ג ספדה לאמו של בן זזא הספד גדול (ר"ה כ"ה א'), ודקאמר עלה ולא מפני שראויה לכך, על הספד גדול הוא חוזר, לא שלא יספידו נשים. וכן דעת הרב רבי יצחק בן גיאת ז"ל. באבל (פ"א) תניא המחותך והמסורס והנפלים ובן שמונה חי ובן תשעה מת אין מתעסקין עמו לכל דבר, הגוים והעבדים אין מתעסקין עמהן לכל דבר, פי' להספיד וללוות, אלא הצריכים למטה ולקבורה מתעסקין בעבדים דהא שייכי במצות אבל קורין עליהן הוי ארי הוי גבור. ר' יהודה אומר הוי טוב הוי נאמן אוכל מעמלו אמרו לו א"כ מה הנחת לכשרים, אמר להם אם היה כשר דמפני מה אין אומרים עליו.
נהגו ישראל בכל מקום לומר צדוק הדין עם יציאת נשמה, כדתניא אין פותחין בצדוק הדין על המת עד שתצא נפשו. בתשובות הגאונים, וששאלתם היכא דמספידין בראש חודש מהו שיאמרו צדוק הדין, כך שנינו [כ"ח ע"ב] נשים במועד מענות אבל לא מטפחות וכו'. ודוקא לפני המת, דקתני נקבר המת לא מענות ולא מטפחות, ומשנה זו הלכה היא שאין חכמים חולקים עליה. והילכך צדוק הדין אם עונין כלן כאחד מותר ואם אחד קורא וכלן עונין אחריו אסור. ואמר רב האי ז"ל וצדוק הדין שאמרת כי התירו הגאונים הראשונים שיאמרו אותו הקהל פה אחד ודימוהו לעינוי, ואסרו שיהא אחד אומר וכולן עונין אחריו שדומה לקינה, ושאלת האי צדוק הדין הוא דאמרי אינשי בשאר ימים, ואין שאר ימים כחולו של מועד אלא שיהא זה כדרך עינוי וזה כדרך קינה, או אית מנהגא אחרינא במתיבתא, [תשובה]. ליכא מדעם דמתמר בבבל וקרו ליה צדוק הדין, וזה מנהג מקום אחד שכתבו לפני הגאונים הראשונים האיך הוא ושאלום מה יעשו והחזירו להם תשובה, אבל לנו אין מנהג בזאת.
